בכלובי הסוללה נמנעות מהתרנגולות כל ההתנהגות טבעיות, ומרוב תסכול ושעמום, וצרכים נוספים שלא ממומשים, התרנגולות פונות להתנהגות אלימה זו כלפי זו.פתרון התעשיה, במקום שיפור תנאי הכליאה והפחתת המצוקה, הוא כריתת המקור שלהן כדי לא לאפשר להן לנקר זו את זו. המקור הוא איבר רגיש ובו יש עצבי חישה, ועבור התרנגולת הוא האמצעי שאיתו היא עושה את כל הפעולות היומיומיות- חוקרת את הסביבה, מרימה חפצים, מנקה את עצמה, אוכלת. 

  

כמו התרנגולות המנוצלות בתעשיית הבשר, גם התרנגולות בתעשיית הביצים עברו שינוי משמעותי לתכונות גופן הבסיסים ביותר. כתוצאה מרבייה מלאכותית ("טיפוח גנטי", בלשון התעשיה) הן הומרו להיות "מכונת הטלה" יעילות: בעוד שזן התרנגולות בטבע מטיל בין 12 ל-15 ביצים בשנה, התרנגולות כיום מטילות כ-300 ביצים מידי שנה. ההטלה האינטנסיבית הזו שוחקת את משאבי הגוף של התרנגולות, והן סובלות מחוסרים רבים ועצמות שבריריות, וגם מערכת ההטלה שלהן אינה עומדת בעומס ההטלות, ולעיתים צינור ההטלה צונח מגופן.

​

אמצעי "ייעול" נוסף שבא על חשבון התרנגולות הוא הליך ה"השרה הכפויה". בטבע בתקופת החורף ההטלה נעצרת, ועל כן בתעשיה יוצרים חורף מרוכז וחריף במיוחד, שבמהלכו מרעיבים את התרנגולות ל-10-14 ימים ומחשיכים את הלול. כך מקצרים הלולנים  את התקופה בה באופן טבעי התרנגולות לא מטילות ביצים, והם גם חוסכים הוצאות על מזון וחשמל. התרנגולות ששורדות את ההרעבה יסבלו בכלוב הסוללה במשך מחזור הטלה נוסף, כמעט שנה שלמה. הן לא ישרדו מחזור נוסף.

למרות שבטבע תרנגולות חיות כ-8-20 שנים, בתעשיית הביצים אחרי שנתיים גופן כה שבור, שכבר לא יעיל עבור המגדלים להמשיך להחזיק בהן, והן נשלחות להמתה. רק שלוש מתוך כל ארבע תרנגולות המנוצלות שרדו את השנתיים בכלוב הסוללה, רק כדי לחוות את טראומת ההמתה. גופן השבור של התרנגולות נחשב אינו ראוי למאכל, ולכן הן לא נשלחות לשחיטה. הפתרון של התעשיה להפטר מהן באופן שנחשב ההומאני ביותר הוא חישמולן למוות.

​

​

ומה לגבי ביצי חופש?

​

כ-4 אחוז מהביצים בישראל מגיעות מלולים אורגנים או לולי "חופש", בהם התרנגולות לא נמצאות בכלובים, אלא באסם. גם תנאי הכליאה הללו הם צפופים והומים, ולא מאפשרים לתרנגולות לממש את הצרכים שלהן- לחיות בקהילה קטנה ומאורגנת, לחקור את הסביבה, לברור לעצמן מזון מגוון. המחיה בקבוצה גדולה הכוללת מאות או אלפי פרטים, ובתנאים צפופים, מובילה לאי שקט ולאלימות. התרנגולות החלשות ביותר נופלות קורבן לפגיעה מתמשכת, וללא יכולת לברוח.
בנוסף, התרנגולות בלולים הללו נקנות מאותן מדגריות כמו בלולים התעשייתיים הסטנדרטים, ועל כן הן סובלות מעיוות גנטי אלים וכן מחיתוך המקור שלהן, ואחיהם הזכרים נשלחו אל מותם רגעים אחרי שבקעו מהביצה.

​

​

אז ביצי חצר זה בסדר?

חייהן של תרנגולות ב"להקות חצר" אמנם טובים מאשר של אחיותיהן הכלואות במשקים המתועשים מבחינת המרחב הזמין להן, תנאי ההעשרה בסביבתן, יכולתן לקיים חיי קהילה, ומשך החיים שלהן, אך עדיין מבט על גידולן ואחזקתן מעלה חששות מבחינת רווחת בעלי החיים. 
תרנגולות אלו (אשר לעיתים נקנו במיוחד והורבו במטרה לשמש להטלה עבור צריכת ביצים, ולא ניצולות מהתעשיה אשר זוכות למחסה), עדיין מתמודדות עם אתגרים יחודיים עבור אינדיוידואליות מזן "המטילות". גופן, כתוצאה מברירה גנטית מלאכותית "לשיפור התפוקה" בתעשיה, מפיק כ-300 ביצים בשנה, לעומת אימותיהן הקדמוניות בטבע, אשר הטילו רק בין 12ל-15 ביצים בשנה. כתוצאה מההטלה האינטנסבית ומשאבי הגוף שמופנים אל הביצים הרבות, מתפתחים אצל התרנגולת חוסרים בנוטריאנטים רבים, כולל בסידן המוביל לעצמות מדולדלות ושבריריות.
בנוסף, תרנגולות אלו חשופות למחלות בקטריאליות וויראליות שונות, טפילים, תזונה לקויה, והעדר טיפול רפואי.   
לרוב לתרנגולות הללו יש מידה של מרחב לשוטט בו ולחקור אותו, אבל ישנו מעט מידע לגבי הצורך של תרנגולות במרחב כדי לקיים חיים מספקים, המאפשר להן לקיים התנהגויות טבעיות כמו אמבטיות חול או שינה במקום גבוה ומסותר, ומונע מהן תסכול ממחסור בגירויים.
דאגה אמיתית לרווחת התרנגולות מחייבת דאגה לבריאותן. החוסרים בסידן ובחלבון הנגרמים כאמור בשל ההטלה המוגברת, מחייבים להחזיר להן את מה שאיבדו בעת ההטלה, כלומר, לתת להן לאכול את הביצים שהטילו (רצוי מבושלות).

מכאן שגידול תרנגולות בחצר לשם שימוש בביצים שלהן, גם פוגע בבריאותן וברווחתן.