מיד אחרי לידתו העגל מופרד מאימו, והוא נכלא בבידוד. הוא לא יחווה אף פעם את חום גופה, את הקשר והליווי של אם, את החלב שהיא הפיקה עבורו, ואת הליקוק שלה. 

בישראל מונעים מקרני העגלים לצמוח, בפעולה אלימה ללא משככי כאבים. העגל נכפת במתקן המונע ממנו לנוע, ובאיזור של ניצני הקרן צורבים בחומר חריף שאוכל את האיזור. פעמים רבות מניע העגל המבוהל את ראשו, והחומרים פוגעים בעיניו וגורמים לו כאבים קשים.
העגל עובר סירוס, אשר גם הוא מתבצע בישראל ללא שימוש במשככי כאבים. הסירוס נעשה או באמצעות סכין או דרך הלבשת טבעת גומי הדוקה הגורמת לנמק.

​

בחודשים האחרונים לחייו העגל נכלא במפטמה, במטרה שיצבור משקל במהירות מקסימלית ובעלויות מינימליות. הוא מואבס במזון עתיר אנרגיה שאינו מתאים לגופו, אולם אין לכך חשיבות בעיני החקלאים, כי העגל יישחט במהרה ממילא. בתערובות המזון הללו משולבת צואת עופות – דבר שגורם לבעיות בריאותיות רבות ובהן שלשולים ודלקות. העגל מתבוסס בצואה ובשתן שנערמים על רצפת הבטון, ומפתח דלקת פרסות וצליעה.

 

תוחלת החיים הטבעית של פרים ופרות היא מעל 20 שנה, אבל בתעשיית הבשר הם נשלחים אל מותם בגיל שנה. בתום מסע בתנאי דוחק וזוהמה, חשופים אל פגעי מזג האויר, מגיעים העגלים למשחטה חלשים ומפוחדים. הם מנסים להאבק או לברוח, אבל גדרות המשחטה ושערי ברזל, ואלימות הפועלים שמכים אותם ודוחפים שוקרים חשמליים תרסן אותם. לבסוף העגלים נדחקים לתוך "תא עקידה" המאפשר למתוח את צווארם. במרבית המדינות המפותחות נהוג לגרום לאובדן הכרה באמצעות ירי מסמר בראש, או דרך חישמול, כדי למנוע את שיסוף הגרון של בעלי החיים בעודם בהכרה. בישראל, בשל דיני ההלכה היהודית והמוסלמית, שוחטים את בעלי-החיים כשהם בהכרה מלאה. העגלים המדממים ימשיכו להאבק ולנסות להחלץ, כשהם נתלים על המסוע באמצעות שרשרת ברזל. ישנם תיעודים חוזרים של עגלים שעורם נפשט מהם עדיין כאשר הם עדיין בהכרה.