המימד המשמעותי ביותר בניצול האלים של תרנגולים נותר סמוי מהעין- הכליאה שלהם בגופם החולה והמעוות, המוביל למחלות כרוניות ולכאבים משתקים. במשך עשורים תעשיית הבשר עיצבה את התרנגולות להיות "מכונה יעילה לייצור בשר". ברירה גנטית מלאכותית יצרה גוף ש"תופח" מהר :האפרוחים כיום גדלים פי 6-7 מקצב הגדילה הטבעי. מחקר של אוניברסיטת ארקנסו הסיק שאילו תינוק אנושי היה גדל בקצב מקביל, בגיל שנה משקלו היה מעל 290 ק"ג. אופן ההתפתחות שהוכתב ע"י התעשיה הוא לא אחיד: שרירי חזה הפכו למנופחים (כי זהו האיבר הריווחי ביותר), בעוד שהשלד ואיברים פנימיים (חסרי הערך הכלכלי) מצומקים. התוצאה היא אפרוחים המתים ממחלות לב, ואפרוחים הסובלים מנכויות קשות - עם כאבי מפרקים כה חריפים שהם אינם מסוגלים ללכת, ונאלצים לרבוץ בהפרשות של עצמם. חוקרים מטעם התעשיה מדווחים שלעיתים כל הפרטים שנבדקו סובלים מהנכויות הללו.

מידת המוגבלות שלהם כל כך חריפה שישנו תיעוד של מוות מצמא, כתוצאה מחוסר היכולת של התרנגולות להגיע אל מקורות המים בלול.

 

פעיל אנימלס, חגי כהן, מדווח מביקור במשק אורגני: "במשק יש תרנגולות מהזן ש'טופח' להטלת ביצים. הן כמעט בנות שנתיים, ועדיין מתרוצצות, מנקרות, מתעופפות, סקרניות וחקרניות. בלול הסמוך יש פטמים אורגניים. יש להם חצר(...) אבל התרנגולים, בני שבועות ספורים, גיל שבו היו אמורים להיות הכי פעילים – בקושי זזו. רובם רבצו ללא תנועה, וכשהלולן רצה להראות לנו שהם יכולים לצאת לחצר – היה ממש צריך להבהיל אותם כדי שהם ידדו לעברנו. זה מראה, שכשהעיוות הגנטי כל-כך חריף, תנאי האחזקה הופכים לעניין משני."
 

בעודם בני שישה שבועות בלבד הם נשלחים אל מותם. פועלים פושטים על הרחבה ותופסים את גופם החולה, ודוסחים אותם בכלובים צפופים הנערמים על המשאיות. במהלך המסע התרנגולים נחשפים לפגעי מזג האוויר, מחנק, צמא ורעב ולשברים כתוצאה מההעמסה האלימה.

במשחטה הם יתלו הפוכים על פס ייצור וצווארם ישוסף בעודם בהכרה מלאה.